בג"ץ 6394/97

עו"ד דוד שונברג

נגד

1. רשם החברות

2. משרד המשפטים

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

לפני השופטים מ' חשין, ט' שטרסברג-כהן, ד' ביניש

בבג"ץ 2303/90 [1] קבע בית-המשפט כי משרד המשפטים רשאי להיעזר בחברות פרטיות לשם מסירת מידע מרשם החברות לציבור הרחב, והוא, כל עוד היה ניתן לזכות גם בשירות מישרין מרשם החברות - במשרדו - בלא להיעזר באותן חברות. לפני שנים אחדות הפסיק משרד המשפטים את מתן שירות המישרין, כך שהיה ניתן לקבל את המידע אך ורק דרך החברות הפרטיות. בעקבות עתירת העותר חידשו המשיבים את מתן השירות במשרדי רשם החברות, אך לטענת העותר שירות זה ניתן רק בירושלים ומחייב את הציבור ברחבי הארץ להידרש לשירותיהן של החברות הפרטיות.

בית-המשפט העליון פסק:

(1) צודק העותר בטענתו כי חובתו של המשרד לספק בעצמו תדפיסי מידע על החברות הרשומות במרשם לכל הפונה אליו - תוך תשלום האגרה הקבועה בדין - כך שלא יהיה הכרח - למי שאינו חפץ בכך - לרכוש את השירות מחברות פרטיות (615ה - ו, 616ד).

(2) ואולם, אין לקבל את טענתו של העותר כי השירות שמעניקים המשיבים צריך להיות שווה ברמת הנגישות שלו לזה שניתן על-ידי החברות הפרטיות. אם חפץ העותר לשכלל את מנגנון השירות של רשם החברות, עליו להקדים ולפנות לרשם בהצעות קונקרטיות קודם שיעלה את הטענה בבית-המשפט (616א - ג).

פסק-דין

השופט מ' חשין

פסק-דין זה יכול שייקרא בהמשך לפסק-הדין שניתן בבג"ץ 2303/90 פיליפוביץ נ' רשם החברות (פרשת פיליפוביץ [1]). בפרשת פיליפוביץ [1], כזכור, החליט בית-המשפט כי משרד המשפטים רשאי להיעזר בחברות פרטיות לשם מסירת מידע מרשם החברות לציבור הרחב. אותן חברות פרטיות, למותר לומר, מבקשות תשלום בעבור טיפולן במסירת מידע מרשם החברות, והמתבקש מכאן הוא שכל הנדרש לשירותיהן של אותן החברות נדרש לשלם הן אגרות לרשם החברות והן תשלום דמי טיפול לאותן החברות.

עד כאן הכול אתי-שפיר. והוא, כל עוד היה ניתן לזכות גם בשירות-מישרין מרשם החברות - במשרדו - בלא להיעזר באותן חברות. דא-עקא, לפני שנים מספר הופסקה עבודתו של הפקיד שהיה אחראי למסירת תדפיסים לציבור במשרדי רשם החברות בירושלים, וכל מי שביקש לקבל תדפיסים היה יכול לקבלם רק באמצעות החברות הפרטיות שעמהן התקשר המשרד.

נמצא לנו, שבעוד אשר בפרשת פיליפוביץ [1], הותר למשרד המשפטים להיעזר בחברות פרטיות למסירת מידע לציבור, הנה עתה לא היה הציבור יכול לקבל שירות מידע אלא באמצעות אותן חברות פרטיות. על נוהג חדש זה באה קובלנתו של העותר, ועיקרה, כי יינתן לציבור שירות של תדפיסי מידע על חברות - ובתשלום האגרה הקבועה בדין - בלא לחייבו להידרש לאותן חברות פרטיות דווקא. ביני לביני נענו המשיבים לבקשת העותר, ומאז יום 1.12.1997 יכול כל מבקש לקבל במשרדי רשם החברות תדפיסים מתוך מידע האצור במרשם רשם החברות תמורת תשלום אגרה הקבועה בתקנות. כסבורים היינו לתומנו כי העותר בא על סיפוקו וכי דינה של העתירה להימחק. אלא שהעותר אינו אומר די וממשיך הוא וטוען כנגד המשיבים. טענתו עתה היא כי השירות שנותן רשם החברות ניתן אך בירושלים בלבד וכי שירות מצומצם זה מחייב את הציבור ברחבי הארץ, הלכה למעשה, להידרש לשירותיהן של אותן חברות. ואם בכך אין די, מוסיף העותר ודורש כי משרד המשפטים יחזיר לציבור כספי-יתר ששולמו, לטענתו, לחברות הפרטיות. טענות אלו לא נקבל. אשר לנושא הראשון, עניינו שונה מעניינה של העתירה המונח לפנינו, ואם ברצון העותר להוסיף ולשכלל את מנגנון רשם החברות, שומה עליו לפנות אל המשיבים ולטעון את אשר יש בפיו לטעון. רק בקבלו תשובה שלילית ומנומקת כי- אז יוכל לפנות לבית-המשפט. אשר לנושא השני, נספק עצמנו באומרנו כי מדובר הוא בתביעה כספית, ותביעה מעין זו חייבת שתבוא לפני בית-המשפט המוסמך ולא בפנינו. למותר לומר כי איננו מביעים דעה לגופם של דברים בנושא זה. כללם של דברים: העותר בא על סיפוקו ככל שמדובר בבית-משפט זה, ודינה של העתירה להימחק. מעיקרה הייתה עתירתו של העותר במקומה, והרי אף המשיבים מודים כי רק בעקבות העתירה החלו שוב נותנים שירותים במשרדי רשם החברות. העותר זכאי אפוא לשכר טרחת עורך-דין, ואנו מעמידים את שכר הטרחה על סך של 5,000 ש"ח.